אפרכסת | בלוג מוזיקת שוליים מקומית

האיינג'לסי – השקת אלבום, שלישי 20.5, בארבי, 20:30

מאת: חמוטל רונן 

אי שם בשבת רנדומלית של שנת 2011 קיבלתי הודעה מארז (טן ברינק, לשעבר שותף בבלוג) על הופעה של להקה אלמונית שעומדת להתרחש באותו ערב במקום קטן ביפו. הלוגיסטיקה של ההגעה לשם עייפה אותי אז ויתרתי. אחר כך הוא דיווח לי שהפסדתי את תגלית חיי.

כחודש לאחר מכן הלכתי למיני פסטיבל בשביל המפעל שהוא ארגן והפיק. חדר חזרות קטן ואינטימי בדרום העיר. הופעות פולק אקוסטיות, בירה, אווירה רגועה ואנשים חביבים. בשעת דמדומים, התמלא פתאום החדר (שיכול להכיל אולי 30 איש בלחץ) באנשים שהגיעו משום-מקום, וחבורה של שישה אנשים התחילה לנגן. זה – בשפת סלנג עתיקה – העיף לי את המוח. יצאתי משם בלי לגמרי לעכל מה שמעתי וראיתי.

להלן, פגישתי הראשונה עם האיינג'לסי.

בדומה (אך שונה במובנים רבים) לבית הבובות או ליהודים, האיינג'לסי הם קודם כל הרכב של קהל. קהל שנאסף תחילה מהחברים הרבים שפגש בחייו רותם בר אור, הסולן, והלך וגדל. עוד לפני הפסטיבלים הגדולים, עוד לפני הבאז שנוצר כאשר הגיעו במקרה לפלייליסט הגלגל"צי, סוכנות המלאכים מילאה מועדונים בת"א. ואח"כ גם מחוצה לה.

להגדיר את המוזיקה שלהם זה טיפה מסובך. משהו בין פולקלור עממי, מוזיקה קלאסית, פריק פולק ורוק פרוגרסיבי. יש את הקלרינט וחליל הצד של אורי מרום, הויולה של מאיה לי רומן, הקונטרבס של ענר פקר, התופים וכלי ההקשה שחולקים מעין זמרי ואודי נאור (שהחליף את דב רוזן) והגיטרה והיוקליילי של רותם בר אור. הטקסטים לא בהכרח שמחים ואופטימיים, גם אם עטופים במנגינה כזאת. הכי טוב, פשוט תקשיבו (אם בטעות עוד לא יצא לכם):

מה סוד הקסם? אין לי מושג. הכרתי עוד כמה הרכבים שהיו בעיניי מעולים ולא זכו לחשיפה ולהייפ דומים. ומי באמת יכול לנתח או לשים את האצבע על מה בדיוק הופך להקה למצליחה? ואיך מודדים היום הצלחה? במכירת דיסקים? בהורדות באינטרנט? בביקורות אוהדות בתקשורת? או בסגירת קופה בהופעות? ואילו הופעות – בארבי או אמפי שוני? או אולי בפסטיבלים בינלאומיים?

אפשר להתווכח על זה ימים ולילות, אפשר להביא עשרות דוגמאות לכאן או לכאן. אפשר גם לפתוח דיון שלם על זמרים ישראלים ששרים באנגלית (קראתי פעם ביקורת של מישהו, שכתב שהמבטא של רותם כ"כ מגוחך שעדיף היה לוּ שר בעברית. מילא, לפחות אני מבינה מה הוא שר. זה עדיף על פני מבטאים מתיימרים עד שהטקסט הופך בלתי מובן בעליל). זה לא באמת משנה. מה שכן משנה זה מה שהמוזיקה עושה. ובשלוש השנים האחרונות נכחתי במספיק הופעות של האיינג'לסי כדי לראות את התגובות של האנשים שמגיעים לראות ולשמוע אותם.

בתור שלושה חברי בלוג לא תמיד הטעם שלנו מסונכרן. לכל אחד יש את ההעדפות המוזיקליות שלו ולכל אחד אוזניים שמתרגשות ממשהו אחר. במקרה הזה, כמו בעוד כמה – ההסכמה גורפת.

ובשלוש השנים האחרונות הקהל התומך, האוהד והאוהב הזה חיכה וציפה שהם סופסוף "ישימו" את השירים האלה על דיסק – והנה זה קורה. וזה לא היה קל. להפך, זה לקח הרבה מאוד זמן. ככה זה כשאתה פרפקציוניסט.

ומשמיעת האלבום בסופ"ש האחרון גם אעיד שיצא מוצלח לאין שיעור. אז נכון שברגע האחרון נחתכו כמה שירים אהובים החוצה (בשניים מהם חברי הבלוג גם לקחו חלק בקולות רקע. אנחנו מעדיפים לחשוב שלא הזיופים שלנו גרמו לזה שהשירים נשארו מחוץ לאלבום. אבל היי, בשביל זה המציאו את הבי סייד), אבל זאת עוד סיבה לבוא לראות אותם בהופעה.

ביום שלישי הם ישיקו ברוב פאר והדר ושמחה גדולה את Exit Inside בבארבי ואנחנו מציעים לכם שני כרטיסים לחגיגה. ספרו לנו מי המלאך-השומר המוזיקלי שלכם וכנסו להגרלה, שתיסגר ביום שני אחה"צ.

ובכל מקרה כדאי לשריין כרטיסים מראש, כי הם נחטפים כמו לחם במוצאי הפסח.

אנחנו מתרגשים כמעט כאילו זה שלנו.

והנה אחד שנחתך החוצה: