אפרכסת | בלוג מוזיקת שוליים מקומית

מה: ועדת חריגים, "העולם אבד מזמן" – מופע השקה. 20.8. בארבי.

מאת: איל פדר

"היי, בואי נהיה כלום, נפרוש מבית הספר, ונישן בצהריים/ אחר כך נחיה בתוך סרטים, ונשחק אותה מתים, כי זה הכי בטוח"

– ועדת חריגים/זה בסדר לפחד

 ליובל הרינג, סולן וכותב השירים של ההרכב ועדת חריגים, יש אובססיה עמוקה עם פנטזיית נעורים נוסטלגית. המילים שהוא כותב, המוזיקה שעוטפת אותם, היוזמות וההרכבים שהוא מוביל וגם הרבה מההתבטאויות שלו עוסקת במתח שבין נוסטלגיה, תמימות, פשטות ויופי, שמשוייכים, לפחות מחשבתית, לימי הנעורים שעברו ואינם – לבין המציאות הקשה והקרה של העולם והקיום המודרני. העצב החשוף הזה, הדיסוננס הזה וההתמודדות איתו, זה מה שמרכיב את האלבום הראשון והמצויין של ועדת חריגים – אחד הטובים ביותר שיצאו כאן בשנים האחרונות.

הרינג, דמות ותיקה ומשמעותית בסצינה המקומית וסולן להקת TV BUDDHAS, הקים את חריגים עם שני שועלים מחוספסים לא פחות – דן בלוך, סולן אנטיביוטיקה שמנגן בס בחריגים, ויובל גוטמן – אחד מחברי הלייבל פית\קית ומתופף במספר הרכבי שוליים בעבר. יחד, הם מייצרים את פס הקול של משבר שליש החיים של המבוגר התל אביבי. זה שכבר בן 30 ומשהו, שעדיין אוהב ועושה אמנות, אבל העולם ממשיך להזכיר לו את המציאות – צריך להתקדם, צריך להתפרנס, צריך "לעשות מעצמך משהו". עם המתח הזה הטקסטים של הרינג מתמודדים בעיקר עם נוסטלגיה עמוקה לימי התום של התיכון, כשהיה לגטימי לאהוב, לפנטז, להיות בדכאון קיומי ולעשות מזה מוזיקה – בלי לדאוג ל"עתיד" אמורפי.

אב לא רק הטקסטים והעיצוב, שניתן לראות בתחילת הפוסט, מעוררים תחושה של כמיהה לגיל 16 בפרברי ת"א, גם המוזיקה מאוד מושפעת מאלמנטים שבלטו אז. החריגים עצמם מתארים אותה כ"שילוב שלאינדי עכשווי עם השפעות של סאונד ישראלי משנות ה-80". בפועל, הסגנון השולט במוזיקה שלהם הוא השוגייז, אותו סגנון אפלולי ומהורהר שמאופיין בטביעה עמוקה בריוורב ואפקטים, שמטביעים את כל השיר ומקבעים אותו במצב מהורהר ומרוחק. הסגנון הזה התתח באנגליה באמצע שנות ה-80 ותחילת ה-90, ונקרא ככה על שם הנטייה של חברי ההרכבים לעמוד בצורה לא קומינקטיבית מול הקהל, לא ליצור אינטרקציה ובכלליות – לבהות בנעליים שלהם בזמן המופע. החריגים מפליאים לעשות שוגייז משובח, שמתאפיין דווקא באנרגיה גבוהה, ומשמש כתפאורה המושלמת לטקסטים של הרינג.

השירים עצמם, כאמור, עוסקים ברובם באותו "עולם שאבד מזמן" – נעים בין פנטזיות אפוקליטפטיות לסיפורי אהבה תמימים של ילדות, ומכסים את המרחב שבין פחדי ההתבגרות בשנות ה-90 לפחדי ההתמסדות ב-2013. השירה של הרינג, מהורהרת ונמרחת הפני עצמה, מצליחה להעביר את התחושה של חיפוש עצמי אינטרוספקטיבי עמוק, והבס תופים הקצבי-אך-אפל של גוטמן ובלוך קולעים בול להרגשה הזאת – גורמים לך לרצות לרקוד ולהיות מודע לעצמך יותר מדי באותו זמן.

האלבום, שיצא לאחרונה בלייבל המקומי המשובח אנובה, הוא 43 דקות אחידות מבחינה סגנונית, שנשמעות במקשה אחת ארוכה. עם זאת, יש בו ללא ספק רגעים שבולטים במיוחד. באופן ראוי לציון, השירים הטובים ביותר באלבום בעיניי הם אלו שהלהקה בחרה כבר לשחרר כסינגלים. הסינגל הראשון, שנושא את שם האלבום הוא "העולם אבד מזמן", מעין המנון שוגייזי-פופי, שמתאר את הרצון הפשוט להשתחרר מהלחץ ולהרגע, ואפילו אם אפשר להתאהב. אזהרה: המלודיה של השיר מדבקת בהיסטריה, ואתם עלולים למצוא את עצמכם מזמזמים אותו לא מעט בימים הקרובים:

השיר האהוב עליי באלבום הוא דווקא הקטע שפותח אותו, והסינגל השלישי שחריגים שחררו – "אודיסיאה". השיר, תיאור של סיפור אהבה בת"א פוסט-אפוקליפטית, הוא בעיניי שילוב מדהים של רגש ואדישות, ומצליח ללכוד בכמה דקות את המהות של "חריגים".

עם זאת, כמו שכבר ציינתי, האלבום הוא ללא ספק מקשה אחת, ולכן הכי טוב לשמוע את כולו מהתחלה עד הסוף, ועדיף תוך כדי שאתם בוהים בתקרה. בשביל לעשות זאת יש לנו שלושה דברים להציע לכם:
1. שני כרטיסים חינם להופעת ההשקה ב20.8 – שימו לב שכרגע הכרטיסים נמכרים ב-40 ש"ח, ואחרי 200 המחיר יעלה – אז כדאי לקנות.

2. שתי הורדות חינם של האלבום – כי עותקים פיזיים זה פאסה.

שתי המתנות האלה יוגרלו בין מי שיגיב כאן ויספר לנו על משהו שהוא נוסטלגי אליו.

3. להקשיב לסטרים המלא של האלבום ביו-טיוב: