ראשי > מבצעים! > עולמות אבודים – חלוקת אלבומים וכרטיסים לועדת חריגים

עולמות אבודים – חלוקת אלבומים וכרטיסים לועדת חריגים

מה: ועדת חריגים, "העולם אבד מזמן" – מופע השקה. 20.8. בארבי.

מאת: איל פדר

the_world_is_well_lost

"היי, בואי נהיה כלום, נפרוש מבית הספר, ונישן בצהריים/ אחר כך נחיה בתוך סרטים, ונשחק אותה מתים, כי זה הכי בטוח"

– ועדת חריגים/זה בסדר לפחד

 ליובל הרינג, סולן וכותב השירים של ההרכב ועדת חריגים, יש אובססיה עמוקה עם פנטזיית נעורים נוסטלגית. המילים שהוא כותב, המוזיקה שעוטפת אותם, היוזמות וההרכבים שהוא מוביל וגם הרבה מההתבטאויות שלו עוסקת במתח שבין נוסטלגיה, תמימות, פשטות ויופי, שמשוייכים, לפחות מחשבתית, לימי הנעורים שעברו ואינם – לבין המציאות הקשה והקרה של העולם והקיום המודרני. העצב החשוף הזה, הדיסוננס הזה וההתמודדות איתו, זה מה שמרכיב את האלבום הראשון והמצויין של ועדת חריגים – אחד הטובים ביותר שיצאו כאן בשנים האחרונות.

הרינג, דמות ותיקה ומשמעותית בסצינה המקומית וסולן להקת TV BUDDHAS, הקים את חריגים עם שני שועלים מחוספסים לא פחות – דן בלוך, סולן אנטיביוטיקה שמנגן בס בחריגים, ויובל גוטמן – אחד מחברי הלייבל פית\קית ומתופף במספר הרכבי שוליים בעבר. יחד, הם מייצרים את פס הקול של משבר שליש החיים של המבוגר התל אביבי. זה שכבר בן 30 ומשהו, שעדיין אוהב ועושה אמנות, אבל העולם ממשיך להזכיר לו את המציאות – צריך להתקדם, צריך להתפרנס, צריך "לעשות מעצמך משהו". עם המתח הזה הטקסטים של הרינג מתמודדים בעיקר עם נוסטלגיה עמוקה לימי התום של התיכון, כשהיה לגטימי לאהוב, לפנטז, להיות בדכאון קיומי ולעשות מזה מוזיקה – בלי לדאוג ל"עתיד" אמורפי.

אב לא רק הטקסטים והעיצוב, שניתן לראות בתחילת הפוסט, מעוררים תחושה של כמיהה לגיל 16 בפרברי ת"א, גם המוזיקה מאוד מושפעת מאלמנטים שבלטו אז. החריגים עצמם מתארים אותה כ"שילוב שלאינדי עכשווי עם השפעות של סאונד ישראלי משנות ה-80". בפועל, הסגנון השולט במוזיקה שלהם הוא השוגייז, אותו סגנון אפלולי ומהורהר שמאופיין בטביעה עמוקה בריוורב ואפקטים, שמטביעים את כל השיר ומקבעים אותו במצב מהורהר ומרוחק. הסגנון הזה התתח באנגליה באמצע שנות ה-80 ותחילת ה-90, ונקרא ככה על שם הנטייה של חברי ההרכבים לעמוד בצורה לא קומינקטיבית מול הקהל, לא ליצור אינטרקציה ובכלליות – לבהות בנעליים שלהם בזמן המופע. החריגים מפליאים לעשות שוגייז משובח, שמתאפיין דווקא באנרגיה גבוהה, ומשמש כתפאורה המושלמת לטקסטים של הרינג.

השירים עצמם, כאמור, עוסקים ברובם באותו "עולם שאבד מזמן" – נעים בין פנטזיות אפוקליטפטיות לסיפורי אהבה תמימים של ילדות, ומכסים את המרחב שבין פחדי ההתבגרות בשנות ה-90 לפחדי ההתמסדות ב-2013. השירה של הרינג, מהורהרת ונמרחת הפני עצמה, מצליחה להעביר את התחושה של חיפוש עצמי אינטרוספקטיבי עמוק, והבס תופים הקצבי-אך-אפל של גוטמן ובלוך קולעים בול להרגשה הזאת – גורמים לך לרצות לרקוד ולהיות מודע לעצמך יותר מדי באותו זמן.

האלבום, שיצא לאחרונה בלייבל המקומי המשובח אנובה, הוא 43 דקות אחידות מבחינה סגנונית, שנשמעות במקשה אחת ארוכה. עם זאת, יש בו ללא ספק רגעים שבולטים במיוחד. באופן ראוי לציון, השירים הטובים ביותר באלבום בעיניי הם אלו שהלהקה בחרה כבר לשחרר כסינגלים. הסינגל הראשון, שנושא את שם האלבום הוא "העולם אבד מזמן", מעין המנון שוגייזי-פופי, שמתאר את הרצון הפשוט להשתחרר מהלחץ ולהרגע, ואפילו אם אפשר להתאהב. אזהרה: המלודיה של השיר מדבקת בהיסטריה, ואתם עלולים למצוא את עצמכם מזמזמים אותו לא מעט בימים הקרובים:

השיר האהוב עליי באלבום הוא דווקא הקטע שפותח אותו, והסינגל השלישי שחריגים שחררו – "אודיסיאה". השיר, תיאור של סיפור אהבה בת"א פוסט-אפוקליפטית, הוא בעיניי שילוב מדהים של רגש ואדישות, ומצליח ללכוד בכמה דקות את המהות של "חריגים".

עם זאת, כמו שכבר ציינתי, האלבום הוא ללא ספק מקשה אחת, ולכן הכי טוב לשמוע את כולו מהתחלה עד הסוף, ועדיף תוך כדי שאתם בוהים בתקרה. בשביל לעשות זאת יש לנו שלושה דברים להציע לכם:
1. שני כרטיסים חינם להופעת ההשקה ב20.8 – שימו לב שכרגע הכרטיסים נמכרים ב-40 ש"ח, ואחרי 200 המחיר יעלה – אז כדאי לקנות.

2. שתי הורדות חינם של האלבום – כי עותקים פיזיים זה פאסה.

שתי המתנות האלה יוגרלו בין מי שיגיב כאן ויספר לנו על משהו שהוא נוסטלגי אליו.

3. להקשיב לסטרים המלא של האלבום ביו-טיוב:

מודעות פרסומת
  1. אמיר
    05/08/2013 ב- 18:47

    מצחיק, כי ממש בימים האחרונים יצא לי לחשוב הרבה על הקיוסקים באיזור הבית שלי אליהם הייתי הולך רבות בתור תלמיד בבית ספר יסודי, שעדיין קיימים ואפילו נראים בדיוק אותו דבר, ועל הילדות שלי סביב מתחם בזל בת"א, שפעם נראה לי כמו גן משחקים גדול והיום מרגיש כמו מתחם בילויים בורגני ועייף.

    בכל מקרה, אחד האלבומים הישראליים הכי טובים ששמעתי, וגם אחת ההופעות היותר טובות שיצא לי להיות בהן – לא יכול לחכות להשקה.

  2. ימי
    05/08/2013 ב- 19:49

    אלבום משובח. אני מתגעגע ליימים נטולי ההייפ.

  3. אלון
    05/08/2013 ב- 20:32

    אני נוסטלגי לימים בהם יכולתי להסתכל למטה ולראות את הזין, בלי צורך בראי או ברכינה קדימה. בימים ההם, גם למוזיקה היה זין.

  4. אייל ב
    05/08/2013 ב- 23:20

    אפרופו הקיוסקים אמיר
    לנו היתה מכולת ישנה צמוד לב"ס היסודי אחוה-רעות בבאר שבע שהגרוזיני בה היה מוכר לנו חצי לחם עם אריסה חריפה מתוקה, מעדן שנות 80 קלאסי בב"ש
    וגם אני חריג הדוק מההופעה הראשונה ששמעתי

  5. רוני
    06/08/2013 ב- 00:46

    פסטיבל ערד

  6. 06/08/2013 ב- 01:29

    לימים נטולי פלאפונים וסמארטפונים, כשיכולת לנסוע באוטובוס, לחכות בתחנה או ללכת ברחוב מבלי שתשמע אנשים צועקים לך בשכל בברברת אינסופית, שחלקה עוסק בלי שישימו לב בפרטים אינטימיים שממש לא היית רוצה לדעת על חייהם, שלא לדבר על אלו שמשמיעים מוזיקה במרחב הציבורי דרך הסלולארי ללא אוזניות. זו תמיד מוזיקה שאיכותה גרועה באופן הראוי לסאונד הגרוע שבו היא מושמעת. איכשהו, חובבי ארקייד פייר ויאפים עם ג'יפים לא משתייכים לזן הזה.

    ולחורף. נדמה שעבר כל כך הרבה זמן.

  7. oferyo
    06/08/2013 ב- 09:17

    חנות התקליטים פיקדילי

  8. דימה קרופניקוב
    06/08/2013 ב- 10:21

    נוסטלגי לימים שלא הסתכלו בזלזול על מי שקנה דיסקים

  9. אלכסנדרה חייסינה
    06/08/2013 ב- 10:22

    הנוסטלגיה שלי היא לתקופה שבה הרוק שלט בMTV ולא היפהופ

  10. בן
    06/08/2013 ב- 18:12

    ששדרת העצים ברחוב המרכזי נראתה כמו עצמה ורק עצמה והייתה עלובה וסדוקה ויפה לפני שהחליפו אותה בשדרה נוצצת, עם עצים מטופחים, סימוני אדום-לבן על השוליים וחצץ צבעוני ונטלו ממנה את כל יופיה.

  11. 06/08/2013 ב- 19:06

    פוקימון.

  12. בן
    06/08/2013 ב- 20:02

    לאקדחי מים.

  13. נימס
    06/08/2013 ב- 20:11

    אני תמיד הייתי הטיפוס הנוסטלגי, כזה שמחפש תמיד את פנטזיית הנעורים הוליווד סטייל, עם מוזיקת אינדי פופ ברקע, אנשים יפים וסוף טוב. שתמיד חוזר אחורה לתקופה שלפעמים כלל לא הייתה, אבל בראש היא תמיד הייתה שם. תקופה שבה הטלויזיה תמיד יותר טובה, המוזיקה (על אף יכולות החשיפה המדהימות של היום) תמיד מעולה, החיים תמיד אינדי, כולם לובשים פלאנל ונועליים קונברס. תקופה שבה העיר שלי (אילת) היתה חופים וים, עם אלפי תיירים ופחות מלונות, חופים ריקים ונעימים, ואפילו הערסים היו נחמדים יותר.
    תקופה של דיסקים, קסטות ואף תקליטים(!), עם בום-בוקס ערסי כזה, ולא סמארטפון מנכר ובולע נשמה.
    בסיכום, נוסטלגיה לתקופה שבה, לפחות כך היה נראה ומרגיש, לא היו כל כך הרבה צרות, שהכל היה פשוט וקל יותר.
    על הדרך, "ועדת חריגים" היא לדעתי, אחת הלהקות הישראליות המפתיעות והמגניבות בתקופה האחרונה, פשוט כיף. ואני משתוקק לראות אותם בלייב (אילתי בור שכמוני)

  14. דוב בילן
    06/08/2013 ב- 23:41

    אני קצת נוסטלגי ביחס לימים שבהם בהודעה על הגרלה נאמר גם מתי היא תערך ויפורסמו התוצאות…
    תודה בכל מקרה (לא רק על ההגרלה, גם על הטקסט הנלווה שמספר קצת על הלהקה והאלבום). בהצלחה לחריגים.

  15. 07/08/2013 ב- 09:53

    למוזיקה של שנות ה-70. לתמימות שעלתה ממנה, לייחודיות ולמיוחדות של כל דבר – שם היה המקור, לא חיקויים…

  16. 07/08/2013 ב- 10:06

    היי דוב, תודה – בהחלט שכחנו לציין מתי היא תסגר. ההגרלה תסגר ביום ראשון.

  17. טל
    07/08/2013 ב- 15:25

    לתקשורת אמיתית בין אנשים. לחופש. לאמת.

  18. רום
    08/08/2013 ב- 19:07

    לשדות שליד הבית שלי, לפני שכיסו אותם ברבי-קומות

  19. בורקס קר
    09/08/2013 ב- 11:44

    לימים שבהם בקצה האוטובסים של דן, היה כרטיסן בבוטקה

  20. r f k
    09/08/2013 ב- 19:03

    לפלאפונים הניידים הענקיים.

  21. כרמל
    09/08/2013 ב- 19:06

    נוסטלגית לבתי קולנוע קטנים

  22. עומרי
    10/08/2013 ב- 17:46

    מייפל סטורי

  23. 11/08/2013 ב- 01:14

    יש להם אלבום טוב מדי פה. באמת. איכשהו נדמה שהמוזיקת שוליים הישראלית (וגם קצת המרכזית) משתפרת בכמה רמות.

    אני לא מתגעגע, כי לא הייתי, אבל הלוואי שהימים של מוזיקה משוגעת כמו שנות ה70 בישראל, דני בן ישראל, שמשון מיאל, או שנות ה90 עם מאיר אריאל. מצטער שלא זכיתי לחוות אותם בפעם הראשונה עם כולם.

  24. אורית פ.
    11/08/2013 ב- 01:29

    לימים שעוד לא היה MTV בכלל

  25. בגין
    11/08/2013 ב- 14:23

    מתעגע לימים שהייתי משחק "פינות" ברחוב, בין שני צדדים של מדרכות ריקות מרכבים. אפורות, אבל ריקות, שאפשר לשחק בהן. ואם הצלחת לפגוע בפינה מעל מכונית נוסעת, ניקוד כפול. מתגעגע לניקוד כפול.

  26. 11/08/2013 ב- 14:25

    לנבירה בחנויות דיסקים (טאואר רקורדס במגדל האופרה היה הפייבוריט שלי).

  27. טל
    12/08/2013 ב- 14:05

    בהמשך לסאונד של האלבום- ליוסי אלפנט בפינגווין

  28. 12/08/2013 ב- 16:55

    הזוכים הם כרמל ונימס!
    מזל טוב! בדקו את תיבות המייל שלכםן 🙂

  29. נימס
    12/08/2013 ב- 17:10

    תודה רבה (:

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: