ראשי > ביקורות > היער הקסום – פסטיבל יערות מנשה מרגש ומהנה

היער הקסום – פסטיבל יערות מנשה מרגש ומהנה

למרות ההדליינרים המאכזבים והבלאגן עם הליינאפים – פסטיבל יערות מנשה מבסס את מיקומו כאירוע קבוע בלוח השנה המוזיקלי עם הופעות מצויינות ואווירה צפונית קסומה.

אווירה מיוחדת וקסומה – פסטיבל יערות מנשה. צילום: איתי לוי

מאת: איל פדר

תמיד יש את הרגע הזה כשמגיעים לפסטיבל בפעם הראשונה. זה לא תמיד קורה מייד, אבל פתאום – אתה רואה את זה, את הדבר האחד שאתה יודע שלא היית רואה סתם ככה ביום-יום. זה יכול להיות כובע מצחיק, או חבורה שלבושה אותו דבר: אבל התחושה תמיד ברורה. אנחנו במקום אחר עכשיו, בפסטיבל, והולך להיות כיף.

כיף זה אכן דרך מצויינת לסכם את היומיים העמוסים של פסטיבל יערות מנשה הרביעי בסוף השבוע האחרון. מול קהל סולד אאוט של 5000 איש בסטינג הציורי של הצפון, יערות מנשה קבע סופית את מקומו בתור החצי המשלים של האינדינגב, והוא כבר בהחלט לא אירוע שולי, אלא נקודת ציון משמעותית בלוח השנה שלנו. הפסטיבל שמר על רמת איכות מוזיקלית, גיוון ורב-תחומיות אומנותית שנדיר להיתקל בה בארצנו.

אחד הדברים הבולטים באירוע הוא דווקא היער. כמו שכתבתי לפני כמה ימים, פסטיבל הוא במהותו יציאה משגרת החיים שלנו אל עולם אחר, שבו הגבולות וסדרי העדיפויות שונים. התפאורה המיוערת מכניסה אותך במהירות לעולם הזה – ההפרדה הטבעית בין המתחמים השונים, תחושת הפראיות שאופפת אותך מסביב, ואפילו העצים שמסתירים בבמה הגדולה משחקים תפקיד מאוד משמעותי באווירה ומשרים רוגע, נחת ובידוד שמאוד נוכחים בכל ההתרחשות של הפסטיבל.

מבחינה מוזיקלית, הפסטיבל שילב מגוון אמני שוליים עם כמה שמות גדולים ומוכרים כגון אסף אבידן, תומר יוסף ומרסדס בנד. הליינאפ של הבמה המרכזית היה בהחלט מרשים, ומגיע שאפו להפקה על שילוב חכם של שמות מוכרים עם שמות קטנים שקיבלו צ'אנס בבמה הגדולה וללהקות שלקחו אותו בשתי ידיים. לעומת זאת, הליינאפ של הבמה הקטנה (ארמגדון) היה חלש יותר, ולא ניצל מספיק את העושר של סצינת השוליים האהובה שלנו. רק שמות בולטים בודדים הופיעו שם, ורוב הזמן לא היה פייט רציני מול הבמה המרכזית – גם באיכות וגם בקהל.

מי נתן בראש?

סעסטם עאלי מרימים את הרחבה. צילום: איתי לוי

הפסטיבל נפתח בשעות הצהריים של שישי, והקהל שטפטף ממרכז הארץ החל להתאסף מול הבמה המרכזית. לקראת סוף ההופעה של אלון עדר הרחבה כבר הרגישה מלאה אך לא מפוצצת, תחושה מצויינת שנשמרה לכל אורך האירוע.
אחת ההופעות הטובות ביומיים הללו, ואולי אפילו הטובה ביותר, הייתה דווקא אחת מהראשונות. על הבמה המרכזית באמצע אחר הצהריים עמדה חבורה דינאמית של אנשים שפשוט לא הפסיקו להקפיץ ולהרקיד את הקהל, למרות שאלו רוב הזמן לא הבינו מה הם שרים. סיסטם עאלי, הרכב היפ-הופ ששר בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית, הצליח לערבב מוזיקה מצויינת ומאוד אנרגטית עם מסרים נוקבים על החיים בישראל – מנקודות מבט שונות ומגוונות. מאחורי ההרכב עומד גם פרוייקט חברתי ענף, שעובד עם ילדים משכונות מצוקה על ביטוי עצמי דרך המוזיקה והראפ. וכך קרה שבאמצע היער קופצים מאות  אנשים מרחבי המדינה לצלילי ראפ זועם בערבית וברוסית, ולרגע נוצרת תחושה של דו-קיום ואפשר ממש לחשוב שאנחנו חיים במקום נורמלי.

מאוחר יותר באותו ערב עלתה לבמה טוענת נוספת לתואר הופעת הפסטיבל, להקת Acollective. אז נכון, כבר אמרו עליהם הכל, אבל החבר'ה האלה פשוט יודעים להופיע. הם אוהבים את הקהל שלהם, וזה מחזיר להם אהבה ברעש גדול, ריקוד אינסופי ונוכחות של כמעט 100 אחוז מבאי הפסטיבל. הקולקטיב לא הפסיקו לזוז, לרקוד, להחליף כלים ולהפעיל את אלפי האנשים שרקדו מולם. נראה שבזמן האחרון יש להם את מגע מידאס, ואפילו שיר חדש ונסיוני שביצעו, שהגיע למחוזות כמעט אינגה-דינגויים בחלקו האלקטרוני, התקבל בשמחה והתלהבות. וזה עוד בלי לדבר על מה שהקהל עשה כשההפקה חילקה רעשנים ומשרוקיות להמונים, או איך הגיב כשהגברברים מצהלה עשו מחווה לאסף אבידן ושרו את הפזמון של "The Reckoning Song". סט פסטיבל חי, חם ומושלם, שהיה מצליח לא רק ביערות מנשה – אלא גם בקואצ'לה או בפרימוורה. מושלם.

אחרי הקולקטיב תכננתי לרוץ ולהספיק לראות את FLORA בבמה הקטנה, אך כשהגעתי ראיתי להפתעתי להקה אחרת על הבמה. התחלתי לשאול ולברר מה קרה, ולבסוף התברר שהיא הוחלפה עם המופע שאחריה, ללא הודעה מוקדמת לקהל. בפסטיבל כל כך מלא בגירויים, הקפדה על הזמנים בבמות השונות היא הכרח ובתחום הזה החבר'ה נפלו בגדול. הקדמה של חצי שעה בבמה הגדולה ושינויים בליינאפ של הבמה הקטנה ללא הודעה גרמו לי ולרבים אחרים לפספס הופעות מתוכננות, ולא להיות מסוגלים לתכנן קדימה.

ומי לא?

ההרכב החדש עדיין לא שם. אבידן. צילום: איתי לוי

בינתיים במרכזית הגיע תורם של התותחים הכבדים – אסף אבידן ותומר יוסף. השניים האלה כבר מזמן יצאו מגבולות השוליים ושוחים עמוק במימיי הפופלריות הרחבה, מה שמכתיב רמת מקצועיות וציפיות גבוהים בהרבה. עם זאת, מבחינתי היו אלה שתי ההופעות הכי מאכזבות ביומיים הללו.

אבידן עלה עם הרכב חדש להופעת בכורה, ולמרות ששינוי הכיוון שהציג נראה מעניין מאוד בפוטנציה, בינתיים הוא לא עומד ברמה של החומרים הישנים שלו. הקהל שציפה לשורה של להיטים (או "שלאגרים" כמו שאבידן עצמו אמר), קיבל בעיקר שירים חדשים שבוצעו על ידי הרכב מסקרן אבל לא מספיק מחובר. הנסיוניות לא התקבלה יפה והרבה רחשי ביקורת נשמעו בקהל, עד שאבידן עשה ביצוע מצויין לכמה להיטי עבר והרגיע את הרוחות.

תומר יוסף, פרפורמר מנוסה לא פחות, קיבל את הספוט היוקרתי של עשר בלילה ולצערי גם הוא לא עמד בציפיות. למרות ההרכב המרשים, ולמרות שכמה מהלהיטים (איש קטן, אל תטוסי) הצליחו לבטא את היכולת המופאלה שלו להלהיב את הקהל, המופע לא שמר על רמה אחידה ורוב הזמן התקשה להתרומם לגבהים שבהם מצופה ממנו להיות.
האכזבה משני ההד-ליינרים התחלפה במהירות לתחושה כיפית ושמחה עם המשך ההתרחשויות באותו לילה – מסיבת רעש האור, יער שחור, מרתון ההיפ הופ עם לאון פלדמן וכמובן – גם גוד אולד כיף וצחוקים עם החברים במאהל האינדיאנים.

אבל בכל זאת…


האיינג'לסי פותחים את הבוקר. צילום: איתי לוי

היו עוד המון המון נקודות אור, כמו מופע הבוקר המקסים של TheAngelcy. הלהקה הזאת, עם הסאונד הפולקי הייחודי שלה, פשוט נראתה כאילו היא במקום הטבעי שלה שם בבוקר ביער.
הופעה נוספת, שהפתיעה אותי לטובה, הייתה דניאלה ספקטור (שאירחה את שירלי קונס). לא שמעתי את הגברת ספקטור מאז ימיה כחביבת גלגל"צ, אבל היא הצליחה להחזיק סט שלם לבד עם הגיטרה (חוץ מכמה שירים עם שירלי) ולמשוך קהל יוצא דופן בהיקפו לבמת הארמגדון. התרשמתי מאוד מההגשה העדינה שלה. גם השירים המוכרים, שלא השאירו עליי רושם מיוחד בעבר, זכו בביצוע הערום והפשוט להפוך למהפנטים ממש.

ומה עוד? ELECTRIC ZOO, AKA להקת הרוק הטובה בארץ, נתנו בראש גם כשכבר כמעט לא נשאר קהל לשמוע, מארש דונדורמה הרקידו את ההמונים, Sun Tailor  ריגש, בריין קנדיז ריחפו בחלל כהרגלם והמחווה לניל יאנג, למרות חלקים בינוניים, הצליחה לעורר עקצוץ נוסטלגי משמח.
מילה טובה נוספת אקדיש לעוד משתתף לא פחות חשוב – הקהל. סדר מופתי, שיתוף פעולה גבוה גם עם שמות לא מוכרים וצבעוניות נפלאה, תרמו רבות לאווירה המצויינת בפסטיבל.

וככה אחרי יומיים נהדרים, חזרנו לתל אביב עייפים אך מרוצים. אם לא הייתם השנה, סעו שנה הבאה –  בשביל החוויה הקסומה של היער, בשביל לתמוך בסצינת המוזיקה שלנו ובשביל להתאוורר. היומיים הנהדרים בצפון יחזיקו אותנו לפחות כמה חודשים בקיץ התל אביבי המתקרב ובא.

*** הפוסט הזה התפרסם גם במועדון הבלוג של עכבר העיר**

מודעות פרסומת
  1. בן
    06/05/2012 ב- 13:43

    קלעת לדעתי כמעט במדויק.
    רק לא הזכרת את ההופעה של כל החתיכים אצלי, שהיו מבחינתי הסיום הראוי והמפעים לפסטיבל הזה.

    וצריך להגיד משהו על הסאונד הנורא שהיה למרסדס בנד. עזר לי להחליט שזאת לא הופעה ששווה להישאר איתה לקינוח.

  2. 3MC
    06/05/2012 ב- 14:27

    היו לי הרבה ציפיות מ"יער שחור", בבמה הקטנה ביום שישי בלילה.
    זה התחיל טוב, עם אורטגה וחברים שהקפיצו את היער, אבל המשיך עם שרשרת ארוכה ומביכה של ראפרים, חלקם נשמעו כאילו הם נפגשים לראשונה על הבמה.
    ניסיתי למשוך עד לקטע של סגול59 האליל, אבל ב 2:00 נישברתי והלכתי לאוהל.

  3. g2-f6c3c7d75dbe705a777295ee43395d46
    07/05/2012 ב- 23:42

    ואני דווקא חשבתי שהדבר הכי בולט בפסטיבל היה ענן האבק הענק שכולנו חיינו בו במשך יומיים שלמים. אם בשנה שעברה הקרבה לגשמים השאירה את אדמת היער לחה (ודאי כולם זוכרים את גשר הרפסודות המפורסם בכניסה לפסטיבל), ועל ידי כך גם השאירה אותה במקומה – השנה הקיץ שאנחנו כל כך אוהבים שיטה בנו והמיר את האנרגיות מהריקודים והתנועות הבלתי פוסקות של הקהל לכח עילוי שהרים את כל אדמת היער לאויר.
    אני חושב שאני עדיין יורק אבק יער גם היום 🙂

    אבל חוץ מזה – היה על הכיפאק!

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: